קברתי אותה תחת עץ החרוב בשדה מול הבית. היא כל כך קרובה עכשיו.
טיול של בוקר; לאחר הגשמים הראשונים בשדות השלף, החלו לבצבץ עשבים והמרחבים החומים הפכו בין לילה לירקרקים. אני רואה שני חלזונות נפגשים בפגישה עיוורת. הם בחרו להזדווג באמצע הכביש, התחברו בנשיקה צרפתית ארוכה, ואני מעבירה אותם בזהירות הצידה.
עצי האלה מתחילים להצהיב. כל קוצי הבר שיבשו זה מכבר, הושכבו על ידי הרוח נמוך וקרוב לאדמה. עם הגשמים הראשונים הם הופכים לרקבובית ומשמשים מצע גדילה לדור הבא, שאת זרעיו כבר הספיקו לפזר.
האבל שלי בא בגלים. מתוך שגרה אני חושבת שהיא עוד מחכה לי בבית, שהיא עוד לא יצאה הבוקר ושכחתי להוציא אותה לסיבוב. פחות פה להאכיל, פחות טרחה, להוציא, להכניס. הקלה.
סביב הקבר פיזרתי המון זרעי חוטמיות שאספתי בסוף הקיץ. באביב יהיה שם יער חדש של חוטמיות. עדיין טרי מאוד זיכרון ימיה האחרונים, כשהסתובבה בבית צולעת מכאבים ולא מצאה מקום להניח את גופה הדווי, ואני ניסיתי לקרוא את מחשבותיה: את רוצה למות? את רוצה שנילחם? נלחמתי בשבילה קצת, אבל כנראה רק הארכתי את הסבל שלה. במחשבה לאחור, אולי מוטב היה לחסוך ממנה את שלושת הימים האחרונים, לאחר שתוצאות בדיקות הדם הראו שהפעם זה רציני והכליות קרסו. בכל זאת, נשענת על תאוות החיים שלי, ניסיתי למשוך את הקץ בתקווה קלושה שהתרופות יעזרו. כשלקחתי אותה לווטרינר לשנתה האחרונה, היא שכבה לצידי במכונית, מקופלת בשמיכה. ליטפתי את ראשה ואמרתי לה שיהיה בסדר. בדיוק אותן מילים אמרתי לה לפני ארבע עשרה שנה, כשמצאתי אותה משוטטת במוסך מטונף והיא צולעת ומושפלת. אז פתחתי את דלת מכוניתי ושאלתי: רוצה לבוא אתי? והיא קפצה והתיישבה בזהירות על המושב לצידי, מביטה בי במבט שאמר: אני בידיים שלך מעכשיו. יהיה בסדר, אמרתי לה.
אני יודעת שהצלתי את חייה ולמרות זאת, כל הרגעים שהייתי לפעמים קשוחה אתה, מסתדרים לי בשורה מול העיניים. אני רוצה לבקש ממנה סליחה על כל הפעמים שהתעלמתי מרגשותיה, מצטערת על כל הפעמים שכעסתי עליה. היא תמיד לקחה את זה כל כך קשה. נראה היה שהכלבה הזו מסתובבת בלי עור בעולם והכל נכנס אליה פנימה. לפעמים משיקולי נוחיות, למרות שמאד רצתה לבוא אתי, הייתי אומרת לה שהיא נשארת בבית. והיא, שהבינה את שפת האנשים, הייתה הולכת ונשכבת תחת השולחן בזנב מקופל. כשהייתי מנסה אותה, הייתי אומרת בדיוק באותו טון: עכשיו את באה אתי, והיא מיד הזדקפה בשמחה והתייצבה מוכנה.
במכונית בדרך הביתה, כשכבר לא הייתה נשמת חיים באפה, יכולתי לדמיין שהיא רק ישנה. התכופפתי אליה ונשמתי עמוקות, אוצרת בתוכי את הריח של כפות רגליה. בידי ספגתי את חום גופה האחרון. החיים כבר אזלו ממנה אבל אני עוד יכולתי להשתהות בין העולמות בעת דמדומים זו. הגעגועים מחזירים אותי למאגר הזיכרונות שלי ממנה, ואני לא שוקעת אתם, אלא צפה במין חיוך נכמר. אני חשה בנוכחותה בבית. פינצ’רית מעורבת, קטנה, חומה, עם זוג עיניים חרוזים כהים ועתיקים, והשמחה שלה תמיד אילמת.
