בדרך לבריכה

 

בדרך לבריכה, הבחנתי לאורך הכביש העולה לכיוון רמת בית שמש, ב"שדרה" של 'בלות' (מעין שקים לבנים ענקיים המשמשים להעברת אדמה וחול) מלאות בפסולת. עוד הבחנתי כי מיום ליום "ננטעים" בשדרה עוד ועוד ערמות חדשות, מלאכתם של הקבלנים המתעצלים לפנות את פסולת הבנייה למקום מורשה. עד לא מזמן אני זוכרת את צדי הכביש נקיים. יום אחד הופיעה 'בלה' אחת, ושום דבר לא קרה. לאחר זמן מה ראו הקבלנים כי טוב, ועכשיו במקום שדרת עצים, יש לאורך הכביש ערמות של פסולת בניה ושברי מרצפות.

המשכתי לכיוון הבריכה, אך כשרציתי לעצור בחנות הטבע לקנות משהו, הבנתי פתאום שלא לקחתי את הארנק, וכי אין עליי אפילו אגורה. התחלתי לדמיין איך אני מנסה להציע לקנות בהקפה, וערכתי שיחה ביני ובין המוכרת. לפי המשפטים שעתידים היו לפרוח בחלל השיחה ("…אני לא יכולה לעשות דבר כזה, אני נורא מצטערת, תלכי ותחזרי אחר כך, אנחנו פתוחים עד שש…"), הבנתי שאין טעם אפילו לנסות ולהתחיל את השיחה הזו. לרגע הרגשתי כמו חתול ברחוב שתלוי לגמרי בחסדי המקרה. לרגע חשתי מה הוא אדם בלי כסף: הוא חסר ערך, מפוקפק ולא אמין. הוא מוזר. ויתרתי על הרעיון והמשכתי לכיוון הבריכה.

עצרתי ליד המרפאה הוטרינרית במרכז המסחרי, לתלות שם מודעה על הפנסיון לחתולים שלי. המרפאה הייתה סגורה, אבל החנות לחיות מחמד שסמוכה אליה הייתה פתוחה, ובעל החנות הוציא החוצה את הכלובים של חזירי הים. הסתכלתי עליהם. חלקם כרסמו במרץ, וחלקם היו אדישים ומכונסים לתוך עצמם עם עיני עצבות כבויות. רק בגלל מראות כאלה אני לא מסוגלת להיכנס לחנות של בעלי חיים.

בחנייה של הבריכה, ליד מכולת האשפה, ראיתי גור חתולים ג'ינג'י מורעב שהתהלך אך בקושי, פרוותו אפורה מלכלוך. מכיוון שלא לקחתי איתי את הכלוב, בצער נאלצתי להשאיר אותו שם. הרהרתי, איך זה שבנסיעה קצרה מבטי נתקל בכל כך הרבה אטימות. לאיזה כיוון, על מה כבר נותר לי להסתכל? על העננים?

 

במלתחות הבריכה ראיתי את האישה המנקה מפעילה את המגב עם הסמרטוט, לקלוט כל טיפת מים שנשים אחרות מפילות אחרי הרחצה. פניה היו חתומות, והיא נראתה כאילו היא מבצעת את עבודתה באופן אוטומטי. לרגע חשתי שהתהפכו היוצרות, ואני הייתי לפתע 'האטומה'. כשאני נזכרת בה עכשיו אני חושבת שיכולתי לברך אותה לשלום, להראות לה קצת יחס, אבל הייתי עמוק בתוך עצמי. השחייה שבאה אחר כך טיהרה אותי מרוב המחשבות העצובות, למעט מחשבה אחת עיקשת: העולם שייך לאטומים, לנהנתנים.

למחרת, כשנסעתי שוב לבריכה, חזרתי על אותה הדרך בדיוק, אך הפעם הארנק והכלוב היו איתי. כשחלפתי לאורך "שדירת הטינופת" (השם החדש שהענקתי לשדרת ה'בלות'), משום מה, המראה שלה כבר לא הפריע לי כמו אתמול. כנראה שהתרגלתי. כשיצאתי מהבריכה קלת דעת, ראיתי את החתול הקטן ליד מכולת-האשפה. הכנתי את הכלוב בצד והגשתי לו קופסה עם מזון. ברגע אחד של עילפון חושים, כשהוא התבלבל מריחות האוכל, תפסתי אותו בעורפו והכנסתי אותו לכלוב. בבית סידרתי לו באמבטיה מקום, והנחתי בקבוק חם עטוף במגבת. להפתעתי הוא החל לגרגר כשליטפתי אותו, חתול "רחוב" שכל חייו ברח מאנשים, בבת אחת שינה 'פאזה' ומול עיניי הפך לחתול "בית". הוא אכל לשובע והתמקם לו על הבקבוק החם. כשסגרתי את דלת האמבטיה מאחוריי, חשתי הקלה. לפחות בעיה אחת פתרתי. השינוי שעשיתי לחתול אחד, גרם לי לזכות מחדש בטעם שאבד לי.

 

כתיבת תגובה

הזמנה לחברות בפייסבוק