כל חתול וכל כלב והמזל שלו, כל חתול והגורל שלו. הם באים והולכים כמו פרחים. מתפתחים משובבי נפש, נשארים אתנו תקופת חיים. ויום אחד מגיע הזמן שלהם. אנחנו נותרים עם זכרון ריח הפרווה שלהם. על זכרון המגע הרך הזה אני רוצה לספר.
אלה הייתה כלבת פינצ’ר מעורבת. מצאתי אותה כשבאתי למוסך לתקן את מכוניתי. היא הסתובבה בין המכוניות החונות כאילו היא מחפשת מישהו וראו עליה שהיא מניקה. הלכתי אחריה למקלט חשוך ומצחין, שם היו גוריה. הפועל במוסך סיפר לי שהיא שייכת לנרקומן שחי במקלט אבל עכשיו הוא בבית סוהר והם נותנים לה שאריות של סנדוויצים.
לאחר שבוע כשחזרתי לא היו לה כבר גורים. אמרו לי שהפועלים לקחו אותם. היא הסתובבה בייאוש עם דדים מתפקעים מחלב, נושכת את עצמה. פתחתי את דלת המכונית ושאלתי אותה: את באה איתי? היא קפצה והתישבה במושב לצידי ועיניה אמרו: אני בידיים שלך מעכשיו.
היו לה עיניים חכמות, חומות כמו חרוזים עתיקים. אני נשבעת שהיא הייתה קוראת את מחשבותיי.
מאז אין לי כלב אחר.
