לפני 8 שנים אספתי מחצר ירושלמית שני גורי חתולים, אח ואחות. דלקת עיניים פשוטה שלא טופלה בזמן ‘עיכלה’ את עיניהם. האחות הייתה עיוורת לגמרי. את הראייה של האח הצלחנו להציל לאחר 2 ניתוחים, ומאז הוא מביט על העולם דרך חרך צר ועכור בפינה העליונה של עין שמאל.

כשגרתי בירושלים הם חיו אך ורק בבית וכך למדו את מיקומו של כל רהיט, נהגו לשבת על החלון ולהאזין לקולות שבחוץ, לעקוב אחר צלליות הציפורים החולפות ולצוד זבובים על הרשת על פי קולות זמזומם. החיים של האחות העיוורת לגמרי, היו חסרי גירויים ומלאי מתח. היא ישנה יותר מחתולים אחרים, ולא אהבה לאכול דבר מלבד הגרגירים המשעממים שהיא רגילה להם. התנחמתי בכך שבכפר תהיה לנו חצר והיא תוכל לגלות את הטבע ולחיות בו.

כל מי שמגדל חתולים יודע שבדומה לאנשים, כך גם יש חתולים שהם “משכמם ומעלה”. חתול כזה מצליח לגעת לנו בנשמה. יש בנוכחותו בחיינו משהו מיסטי שאיננו מסוגלים לרדת לפשרו. שניהם היו כאלה. גם השם שנתתי להם הגיע מ’שום מקום’. הבטתי בגורים חסרי הישע האלה, מגלגלת בלשוני, מחפשת צליל כלשהו. ואז הופיע השם. עם האח זה היה פשוט, הבטתי בו ומיד אמרתי: פיסיקה… לא יודעת למה נתקע לי השם הזה. לאחותו קראתי בהתחלה משי, אבל בהשפעת פיסיקה, השם שלה הפך למישינקה.

כשעברתי לגור במושב בחרתי בית עם גינה מגודרת, וחיכיתי בקוצר רוח לחיים חדשים שיתחילו לכולנו. בשבועות הראשונים לאחר המעבר הייתי במצב רוח מרומם, אך למרות זאת נתקע במוחי משפט, כמו ציטוט שחוזר על עצמו שוב ושוב, ולא ידעתי מה להקיש ממנו: “האושר שלה היה קצר…”. כיוון שאני חיה, או משתדלת לחיות, לפי האינטואיציה שלי, חשבתי שמדובר בי, וכי עלי להתכונן למשהו רציני שישבית את שמחתי ואולי אף ישבית אותי. עלי לקבל את הדין ולהודות בכל מקרה לאלוהים על התקופה היפה שחייתי, בלי קשר לאורכה. כאשר מישינקה גילתה את החוץ נראה היה שהיא נמשכת אליו ביותר. היא ביקשה בקול רם לצאת החוצה, עשתה אמבטיות באדמה ונהנתה לשחק באבנים ולקפוץ באוויר אם שמעה זמזום לידה. היא אהבה לערוך ‘מסע’ מאחורי הבית, מרחרחת כל עץ וכל שיח, ערנית לשלל הגירויים החדשים שבחוץ. בימים הראשונים במושב, התחלתי למתוח רשת על סורגי הגדר כדי לסתום את כל הפתחים ולמנוע את המעבר לרחוב. אמנם הרחוב שקט ולא חולפות בו מכוניות רבות, אבל אלו שבאות, נוסעות מהר מדי. לאחר שבועיים, באחר הצהריים של יום הולדתי, מישינקה יצאה החוצה מהגדר, בזמן שהייתי עסוקה בדבר מה אחר. שמעתי מכונית חולפת. אחרי רגע נזכרתי שהיא בחוץ. מיהרתי החוצה וראיתי אותה מפרפרת על הכביש. האושר שלה היה קצר, אבל אולי הוא למעשה רק התחיל. כל כך אהבתי אותה. חוסר הישע שלה המם אותי כל פעם מחדש. כעת אני מבקשת מהמלאכים שייקחו אותה לטיול בגן עדן, ויראו לה את כל נפלאות הגן. אני חושבת שהיא יכולה להתפעל ממנו עכשיו.

ופיסיקה, ייבדל לחיים ארוכים, הוא חתול שבא לי לאכול אותו לפעמים. כשאני בטוחה שהגדר סגורה לגמרי, הוא מוצא מקום חדש לצאת דרכו החוצה, בעוד אני ‘תופרת טלאים’ על הגדר. לפני ימים אחדים הרגשתי בחסרונו, חיפשתי אותו בכל האזור סביב הבית, קוראת את שמו, לשווא. בהעדרו הועם זוהר הגינה. הייתי בטוחה שהוא לא ישרוד אפילו יממה מחוץ לבית, עם כל הכלבים האכזריים שמסתובבים בחוץ, וכבר ראיתי למה הם מסוגלים. בלילות הייתי מתקשה להירדם וחושבת: מהסיוט הזה את לא תתעוררי. וכך, לאחר שתי יממות, השכם בבוקר, ועוד לפני שזרחה השמש, יצאתי החוצה והנה פיסיקה עומד מולי. הייתי עייפה מדי מכדי להיות מאושרת. חשבתי שאני רואה רוח רפאים, או שזה חתול אחר, כי כבר לא הייתי בטוחה לגבי הצבעים שלו. הרמתי ומיששתי אותו וחשבתי, שגם המציאות היא סוג של חלום.

“שלושה המה נפלאו ממני,” אמר שלמה המלך, “וארבעה ולא ידעתים. דרך נשר בשמים ודרך נחש עלי צור, דרך אנייה בלב ים ודרך גבר בעלמה.” אני יכולה להוסיף עוד תמיהה קטנה משלי: דרך חתול עיוור החוזר הביתה.

כשהחושך בחוץ רק החל להתבהר, רציתי לשתף כמה אנשים קרובים בשמחתי ושלחתי לו SMS שפיסיקה חזר. מהבן התל אביבי שלי, קיבלתי מיד תשובה: “גדול, אבל קצת מוקדם אימא. בכל זאת שמח. אם לא הייתי במקרה קם מוקדם לעבוד, הייתי הורג אותך בגלל השעה.”