זה קרה לפני כמה שנים בירושלים. עם כניסת השבת, צלצל הטלפון בביתי. על הקו היה ילד שסיפר כי יש בחצרו חתולה דרוסה, ואם אני יכולה לעזור. כשהגעתי ראיתי בכניסה לבית מגורים חתולה כסופה עם כפות לבנות, שוכבת בתוך צואתה, משותקת. היא ניסתה לברוח, אבל הצליחה להזיז רק את הרגלים הקדמיות. כל המרפאות הווטרינריות היו סגורות, רק ד”ר חגי אלמגור הזמין אותי לביתו. הוא הזריק לה זריקת אנטיביוטיקה ועוד זריקה נגד תולעים, ואיבחן שהאגן שלה שבור, אבל אמר שכדאי לתת לה הזדמנות, כי “להרדים” תמיד אפשר. הוא גם לא גבה ממני כסף. לפי התנהגותה היא לא הייתה מבויתת, וכמו כן ניכר שהיא מיניקה ודדיה מלאים חלב. לקחתי אותה לביתי והכנסתי אותה לאמבטיה. היא נשכבה מאחורי האסלה, השמיעה קולות מאיימים, ושכבה באפיסת כוחות.
כמה ימים אחר כך הביאו לי גורת חתולים זעירה שנמצאה בשכונת קטמון, והיא זקוקה להנקה. גם אותה הכנסתי לאמבטיה, ונתתי לחתולה הפצועה לרחרח אותה. לתדהמתי היא החלה ללקק אותה בשקיקה. הגורה החלה לינוק ואספקת החלב חודשה. הטבע איזן את ברואיו. לא עבר שבוע והגיע אלי גור נוסף במצב דומה, וגם אותו החתולה קבלה ללא שהיות. וכך הם חיו יחד באמבטיה חודש וחצי: חתולה שכוּלה ושבורת אגן, ושני גורים יתומים. היא טיפלה בהם יפה והאגן השבור החלים ללא שום התערבות. בקושי אפשר היה להבחין בעיוות קל בהליכתה. כשהחלימה היא חייתה בחוץ, חתולה כסופה, יפיפייה, ושני מאומציה מלווים אותה תמיד.
מאז שעברתי למושב אני מתעניינת בשלומם של החתולים שהשארתי מאחור בירושלים. זוג שגר בבניין שלי ממשיך כדרכו להאכיל אותם, ואם יש צורך אני נוסעת לירושלים לקחת חתול לטיפול. מדי פעם אני שומעת מהם על חתולים שנדרסו או נעלמו, ואני מצרה על כך מאוד. לשכנה מבניין סמוך, פנסיונרית רוסיה טובת לב בשם ריטה, יש גם “תחנת האכלה”. חלק מהחתולים הסתפחו אליה והיא מצלצלת אליי מדי פעם ופותחת את השיחה בנימת מצוקה ובמבטא רוסי כבד: “הלימה, יש בעיות…”
ברור לי שאם הייתי עוד גרה בשכונה הייתי יכולה לתת מענה טוב יותר לבעיותיהם. לקחתי איתי חלק מהחתולים. בינתיים חתולי המושב גילו אותי וכבר באים דרך קבע לאכול. לאחרונה שמעתי שהחתולה הכסופה שהצלתי, רזתה מאוד, ועכשיו שמעתי מריטה שהיא בכלל נעלמה. בפעם האחרונה שביקרתי במקום, הכסופה כבר לא ניגשה אליי. היא רזתה מאד והתנכרה אלי, הייתי זרה לה. אני מצרה על שלא לקחתי אותה איתי. לא עשיתי כן בגלל שהאמנתי למה שחשבתי באותו זמן “שאי אפשר”.
יש אנשים שמרחמים על חתולים שגרים ברחוב אבל חוששים לטפל בהם: “אם אתן להם אוכל פעם אחת הם כבר יישארו כאן ואצטרך להאכיל אותם קבוע.” – או: “אני אדם אחראי, אם אתחיל לדאוג להם, אני לא יכול לעשות חצי עבודה.” כל החתולים ברחובות באשר הם, חיו פעם בבית של מישהו, או שהם צאצאים של כאלה. בין אם נרצה ובין אם לא, קיומם תלוי בנו, אם במזון שניתן להם, או באשפה שאנו זורקים. מעשה חמלה קטן אינו עניין של החלטה גורלית, פשוט לעזור בלי לדאוג לאחר כך ובלי לחשוב שאי אפשר.
החיים במחיצת בעלי חיים מעמידים אותנו בפני תעלומה: איך הם רואים אותנו? כשקבצן מבקש ממך כסף, עולות כל מיני מחשבות במוחך: האם הוא באמת לא יכול לצאת לעבוד? האם הוא מחביא תחת המזרון מטמון? האם הוא כל כך מסכן כמו שהוא נראה? אבל כשחיה מבקשת ממך עזרה זהו הדבר הכי תמים בעולם. החיים במחיצת בעלי חיים מזמנים לנו הזדמנויות לרוב לתרגל את החמלה שתוכנו ולקבל מהם אהבה ללא תנאי. תגידו לי, למי עוד תמיד יש זמן בשבילכם, חוץ מהכלב שלכם? האם יש עוד מישהו שאוהב אתכם אהבת מלאכים כזו, ולא אכפת לו איך אתם נראים, אם יש לכם הישגים וכמה אתם נחמדים אליו?